פסק-דין בתיק ע"א 2339/05

ערעור על פסק דינו של בית המשפט בתל אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן) מיום 2.5.05 בה"פ 200229/03 אשר דחה את עתירתה של המערערת לפסק-דין הצהרתי שהיא זכאית " לאותה הנחה ו/או ויתור ו/או זכויות ו/או תנאי פשרה שהעניק המשיב לחברות אחרות כמפורט להלן ולהצהרה שהיא אינה חייבת מאום בגין הפרשי הצמדה למדד ו/או ריבית ו/או קנסות, וכן זכאית להחזר כל סכום שנגבה  ממנה".

1.                    רקע

(א)                המערערת היא חברה העוסקת בייבוא מדפסות של חברת Hewlet Packard (להלן: "המדפסות"). בינה לבין המשיב הייתה מחלוקת לגבי סיווג המדפסות לצורך מיסוי, והמשיב הוציא לה דרישת גרעון בסכום של 184,303 ש"ח (תיק גרעון 1373/98/ג/04).

(ב)        המערערת והמשיב הגיעו להסכמה שהמערערת תפקיד בידי המשיב ערבויות בנקאיות בסכום המסים שדרש, וכפוף לכך לא ינקוט המשיב בהליכי גבייה עד ליישוב המחלוקות.

(ג)        בזמנים הרלוונטים לתביעה ייבאו את המדפסות גם חברת CMS ונציגתה המקומית של חברת Hewlet Packard (להלן: " החברות האחרות"). מחלוקת זהה באשר לסיווג המדפסות היתה גם בין המשיב לחברות האחרות. החברות האחרות הגישו בשנת 1999 תובענה לבית משפט השלום בתל-אביב (ת.א 19105/99), במסגרתה עתרו שבית המשפט יכריע במחלוקת לגבי סיווג המדפסות (להלן: "תביעת החברות האחרות").

(ד)        ביום 15.3.99 פנה ב"כ המערערת אל המשיב בכתב והציע כי כדי למנוע כפל הליכים ואפשרות של הכרעות סותרות, " כל מה שייפסק בתביעת cms ייחשב כהכרעה משפטית שתוחל גם על תיק הגרעון של מרשתי בהתאמה" (מוצג "ע2-ה").

(ה)        המשיב לא השיב בכתב לפנייה זו ואולם אין חולק כי הקפיא את הליכי הגבייה והאכיפה נגד המערערת עד תום ההליך המשפטי בתביעת החברות האחרות. לאחר שהליך זה הסתיים בפשרה, פנה המשיב, ביום 25.6.02, אל המערערת ודרש ממנה לשלם את גרעונותיה, שאם לא כן, יממש את הערבות הבנקאית.

(ו)         לטענת המערערת העניק המשיב לחברות האחרות פטור מלא מתשלום מס עבור המדפסות, ודרישתו הימנה לשלם את חובה, חרף ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים, חסרת תום לב, סותרת את עקרון השוויון ומעניקה יתרון כלכלי למתחרותיה- החברות האחרות.

 (ז)        נוכח האמור הגישה המערערת את התביעה דנן שבה עתרה  להצהיר  שהיא זכאית לאותם תנאי פשרה שהעניק המשיב לחברות האחרות, וכמו כן להחזר של כל סכום שנגבה או שיגבה ממנה בגין תיק הגרעון.

(ח)        המשיב טען כי משהסתיימה תביעת החברות האחרות בהסכם פשרה, אשר שיקף ויתורים הדדיים של הצדדים, אין לה השלכה על דרישות הגרעונות שהוצאו למערערת.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)        בית המשפט קבע שאמנם הוכח קיומו של הסכם בין הצדדים, אלא שתוכנו היה הסכמת הצדדים להמתין להכרעה שיפוטית בנושא סיווגן של המדפסות. ההסכם לא הזכיר ולא דן במקרה שבו יגיע המשיב לפשרה עם החברות האחרות. בתוצאה זו תומך גם נוסחו של מכתב ב"כ המערערת מיום 15.3.99, שבו הוצע, כאמור, כי "כל מה שייפסק בתביעת CMS ייחשב כהכרעה משפטית שתחול גם על המבקשת".

(ב)        בית המשפט דחה אף את טענת המערערת כי היא זכאית להיות צד להסכם הפשרה מכוח עיקרון השוויון. בתחום המיסים, לא חל הכלל של מעשה בית דין באופן רטרואקטיבי, במקום שנישום מבקש להסתמך על הלכה שנפסקה בעניינו של נישום אחר. מכאן, שגם כאשר ניתן פסק דין מנומק, בעניינו של נישום אחד, אין נישומים אחרים יכולים להנות מתוצאותיו אם לא לקחו חלק בהליך, למרות הפגיעה הלכאורית בעקרון השוויון. בענייננו, לא ניתן פסק דין מנומק, והצדדים בתביעת החברות האחרות הגיעו להסכם פשרה, אשר כלל ויתורים הדדיים.

(ג)         נפסק, כי בהעדר הסכמה מפורשת שהסכם הפשרה יחייב גם נישומים אחרים, אי אפשר לקבוע כי המערערת זכאית "להנות" מתוצאות אותה פשרה. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה.

3.         טענות המערערת

(א)        לטענת המערערת, נכרת בינה לבין המשיב הסכם מחייב שהמשיב הפר אותו, ופרשנותו של בית המשפט להסכם מתעלמת מלשונו ומהגיונו. נוסחו של ההסכם מבטא את כוונת הצדדים שכל פסק דין בתביעת החברות האחרות, ואין נפקא מינה אם קדם לו הסכם פשרה, יראו אותו כאילו ניתנה הכרעה שיפוטית גם במחלוקת שבין המערערת למשיב. הצדדים לא קבעו תנאי מקדמי של קיום הכרעה שיפוטית כדי להחיל את פסק הדין על עניינה של המערערת. מהות ההסכם הייתה מתן יחס שווה למערערת ולמתחרותיה, החברות האחרות. בית משפט קמא צריך היה לפרש את ההסכם לאור עיקרון זה.

(ב)                 המערערת מוסיפה כי לא הובאה כל ראיה לגבי אומד דעתו של המשיב משום שזה כפר כפירה מוחלטת בעצם כריתתו של ההסכם. חרף זאת קבע בית המשפט כי אומד דעת הצדדים משתקף מתוך מחדלו של המשיב שלא שיתף את המערערת בהסכם הפשרה, מחדל המהווה הפרה בוטה של ההסכם שבין הצדדים ופגיעה בעקרון השוויון. בכך ייחס בית המשפט למשיב אומד דעת, אשר הוא עצמו נמנע במכוון מלהוכיחו.

(ג)                  המערערת מציינת כי אפשר ללמוד על אומד דעתו של המשיב ממכתבו אליה מיום 25.6.02. במכתב זה ניסה המשיב להטעותה באופן בלתי ראוי, תוך שהוא מסתיר את פרטי פסק הדין בתביעת החברות האחרות, אך מבקש לכוף עליה סיווג עתידי של הטובין מכוח הסכם הפשרה שבבסיס אותו פסק דין. המשיב הבין היטב כי יש להחיל על המערערת את פסק הדין בפשרה, כשם שהוחל על החברות האחרות, אך לא היה זה לטעמו לקיים את חלקו בהסכם ולוותר על דרישת הגרעון. על המשיב, כרשות ציבורית, חלה חובת תום לב מוגברת ועליו לקיים את ההבטחה המנהלית שהבטיח למערערת. המשיב הפר חובתו זו כשבחר לנהל מו"מ עם החברות האחרות, מבלי לשתף בו את המערערת, על אף שבינו ובינה עמדה אותה מחלוקת, והמשיך וחטא בהתנערותו מן ההסכם שכרת עימה, ובניסיונו להטעותה בקשר לתוכנו של הסכם הפשרה. בית המשפט שגה כאשר לא נתן דעתו לכך. 

(ד)                 המערערת מדגישה כי עקרון השוויון מחייב להעניק לה יחס שווה לזה שהעניק המשיב לחברות האחרות - מתחרותיה באותו שוק מוצרים ולקוחות. אין נפקות לעניינו בכך שהסכם הפשרה עם החברות האחרות עסק גם במדפסות מסוגים אחרים שכן החברות האחרות קיבלו פטור מלא, גורף ומוחלט בגין המדפסות שהמערערת נדרשה בגינן לשלם את הגרעון. קביעתו של בית המשפט כי מדובר בהסכם פשרה, שאליו הגיעו הצדדים "ממכלול שיקולים שעמדו לנגד עיניהם", חסרה תשתית עובדתית.